פסק דין
בפני תביעה כספית בסך 54,644 ₪, אשר הוגשה במקור נגד שני נתבעים. חברת הביטוח מנורה ומשטרת ישראל.
לבקשת התובעת, התביעה נגד חברת הביטוח מנורה נדחתה.
תמצית טענות התביעה
התובעת הייתה הבעלים של מכונית טרנזיט בעלת גיר אוטומטי, מתוצרת פורד (להלן: "המכונית"), אשר הייתה מבוטחת בחברת הביטוח מנורה.
המכונית נגנבה ביום 30.4.06 ולאחר שחברת הביטוח ערכה את בדיקותיה, היא הודיעה לתובעת שהינה זכאית לקבל את תגמולי הביטוח. אלא שכאשר ביקשה התובעת לקבל את תגמולי הביטוח, הודיעה לה חברת הביטוח מנורה, כי הוטל עיקול על תגמולי הביטוח לבקשת חברת מירס תקשורת ומשכך, אינה יכולה להעביר את הכספים לתובעת. ביום 3.6.09 ביטלה חברת מירס את צו העיקול והתובעת קיבלה מסמך מלשכת ההוצאה לפועל, אודות ביטולו.
בכתב ההגנה שהגישה חברת הביטוח, טרם שהתביעה נגדה נדחתה, נטען, כי על פי דו"ח חקירה שערכה, המכונית של נגנבה, אלא "הורדה מהכביש" על ידי משטרת ישראל והושמדה. זאת, לאחר שנתפסה בצומת ראם ומשטרת ישראל לא הצליחה לאלתר את הבעלים של המכונית.
בתצהירו, מוסיף מנהל התובעת רן וייס, כי ביום 23.2.06 דיווח עובד התובעת בשם חנוך אלוני בתחנת המשטרה במודיעין, כי המכונית, שהייתה ברשותו באותו מועד, נגנבה. לטענת רן וייס, מספר שבועות לאחר מכן, הגיע מכתב מרשויות מע"מ, ממנו למד שהמכונית לא נגנבה, אלא עוקלה ונתפסה על ידם בשל חוב החברה. מכתב זה ממע"מ לא הוצג על ידי התובעת ולטענת רן וייס בעדותו, אינו יודע היכן הוא.
לטענתו, הסדיר כבר למחרת את החוב וביום 9.4.06 הודיע על כך לתחנת המשטרה בקריית מלאכי.
רן וייס מפרט, כי ביום 28.4.06 השאיר את המכונית בתחנת הדלק בצומת ראם, ולאחר יומיים, כאשר בא לקחת אותה, גילה כי אינה במקום שהושארה. לכן, הגיש מיד תלונה במשטרת קריית מלאכי. לטענתו, לא סבר שהרכב עוקל שוב והיה בטוח כי נגנב. רק לאחר התנהלותו מול חברת הביטוח מנורה, לקבל את תגמולי הביטוח של המכונית, הסתבר לו כי הרכב לא נגנב, אלא הורד מהכביש על ידי משטרת ישראל והושמד.
טוענת התובעת, כי הליקויים בגינם הורתה משטרת ישראל על הורדת המכונית מהכביש, תוקנו על ידי התובעת לאחר שקיבלה ממשטרת ישראל התראה לתקנם, כשבועיים קודם למועד הורדתם מהכביש.
לטענת התובעת, כלל לא הייתה הצדקה להורדת המכונית מהכביש, כיוון שכאשר היא נגררה, היא הייתה בחניון ולא בנסיעה. בתצהירו טען לעניין זה, כי רק בדיעבד הסתבר לו, שהמשטרה הורידה את המכונית ביום 29.4.06 בשל הדיווח על גניבתה מיום 23.2.06. זאת, למרות שהוא דיווח למשטרה כבר ביום 9.4.06 כי הרכב עוקל ולא נגנב. לטענתו, היה למשטרה די זמן, החל מיום 9.4.06, המועד בו דיווח שהרכב עוקל ולא נגנב, ועד ליום 29.4.06, בכדי למחוק את הדיווח על גניבת המכונית.
לטענת התובעת, משטרת ישראל התרשלה בכך שלא "הצליבה" מידע בין תחנת קריצת מלאכי, שם התלוננה התובעת ביום 30.4.06 על גניבת המכונית, לבין תחנת רחובות, אשר על פי הוראתה, הורדה המכונית מהכביש ביום 29.4.06.
כן התרשלה משטרת ישראל, לטענת התובעת, עת החליטה להשמיד את המכונית, בטענה שלא הצליחה לאתר את התובעת, הואיל ובטופס התלונה שהגישה התובעת בגין גניבת המכונית, כתב השוטר שרשם את התלונה, מספר טלפון נייד שגוי הל התובעת – רן וייס.
בתצהירו הוסיף רן וייס, כי בעת הגשת התלונה מסר את מספר הטלפון הנייד שלו וכי מעולם לא הגיע אליו מכתב מהמשטרה לכתובתו ברח' ויצמן 246 בקרית מאלכי. כאשר הוצג בפניו דו"ח לפיו שוטר ניסה לטלפן למספר הטלפון הרשום בדו"ח, טען שהמספר שגוי. לטענתו לא שם לב לטעות בעת שקיבל עותק מהתלונה. (ע' 6 שורה 27 – ע' 7 שורה 3 לפרוטוקול). הוא קיבל עותק מהתלונה, כיצד לא ראה שמספר הטלפון הרשום אינו נכון.
לעניין הניסיונות למציאת החברה, טען רן וייס כי כתובת החברה במודיעין, למרות שברשם החברות מופיעה כתובת ברח' טביב 10/2 ראשון לציון.
לטענת התובעת, בהתאם למחירון לוי יצחק, בעת תפיסת המכונית שוויה יה 38,000 ₪. למחיר זה יש להוסיף 5% כיוון שבמכונית היו 10 מושבים ועוד 3,700- ₪ בשל היותה בעלת גיר אוטומטי, כך שמחירה היה 43,600 ₪.
לעניין שווי המכונית, העיד רן וייס, כי המכונית שימשה בהסעת עובדים לעבודות משק בית. כן העיד, כי שקיבל דו"ח בגין ליקויים שנמצאו במכונית על ידי בוחני תנועה שבדקו את המכונית במהלך נסיעה. נאמר לו שהרכב מורד מהכביש (ע' 6 שורה 14- 16 לפרוטוקול). רן וייס אמנם טען שהליקויים תוקנו, אך לא צירף כל מסמך על כך ולטענתו, אינו יודע היכן המסמכים (ע' 6 שורות 18- 19 לפרוטוקול). לרכב היום 2-3 בעלים קודמים והינו בבעלות חברה אשר שימש להסעת עובדים במשק בית באזור מודיעים. מד האוץ היה 280,000 ק"מ.
תמצית טענות ההגנה
ביום 22.2.06 הגיש מי מטעם התובעת תלונה במשטרת מודיעין – מכבים על גניבת המכונית ונפתח תיק גניבה במערכת המשטרתית. (תיק פ"א מסוף 436/06).